תאוריית הפוליווגאל ומערכת העצבים

תאוריית הפוליווגאל היא תאוריה של מערכת העצבים האוטונומית (ANS) שהוצעה על ידי סטיבן פורג'ס בתחילת שנות ה-90. התאוריה טוענת שמערכת העצבים האוטונומית מורכבת משלושה מעגלים עצביים נפרדים: המעגל הווגאלי הוונטרלי, מערכת העצבים הסימפתטית (SNS), והמעגל הווגאלי הדורסלי. כל אחד מהמעגלים הללו אחראי להיבטים שונים של תגובת הגוף ללחץ וסכנה.

המעגל הווגאלי הוונטרלי אחראי לתגובת הגוף של "מנוחה ועיכול". מעגל זה מופעל כאשר הגוף בטוח ונינוח. כאשר המעגל הווגאלי הוונטרלי מופעל, קצב הלב מאט, לחץ הדם יורד ומערכת העיכול יכולה לתפקד כראוי.

מערכת העצבים הסימפתטית אחראית לתגובת הגוף של "לחימה או בריחה". מעגל זה מופעל כאשר הגוף נמצא תחת לחץ או בסכנה. כאשר מערכת העצבים הסימפתטית מופעלת, קצב הלב עולה, לחץ הדם עולה ושרירי הגוף מוכנים לפעולה.

המעגל הווגאלי הדורסלי אחראי לתגובת הגוף של "קיפאון". מעגל זה מופעל כאשר הגוף מוצף בלחץ או סכנה. כאשר המעגל הווגאלי הדורסלי מופעל, קצב הלב ולחץ הדם יורדים בצורה דרמטית ושרירי הגוף מתכווצים כדי להגן על עצמו.

לתאוריית הפוליווגאל יש השלכות חשובות על הבנתנו את הלחץ, החרדה והטראומה. התאוריה מציעה שהמעגלים העצביים השונים שמרכיבים את מערכת העצבים האוטונומית נמצאים באינטראקציה מתמדת זה עם זה, והאיזון בין המעגלים הללו הוא קריטי לשמירה על בריאות נפשית ופיזית. כאשר אחד מהמעגלים הללו מופעל יתר על המידה, זה יכול להוביל לבעיות כמו חרדה, לחץ וטראומה.

פתרונות שמתמקדים בהפעלת המעגל הווגאלי הוונטרלי (כמו יוגה ומדיטציה) יכולים להיות מועילים לטיפול במצבים כמו חרדה ולחץ. טיפולים שמתמקדים בהפעלת מערכת העצבים הסימפתטית (כמו טיפול בחשיפה) יכולים להיות מועילים לטיפול במצבים כמו PTSD. תאוריית הפוליווגאל מספקת אם כן מסגרת להבנת האופן שבו גישות שונות יכולות לשמש לטיפול בבעיות במערכת העצבים האוטונומית.